קצת על אהבה עצמית
היכולת לאהוב את עצמנו ולקבל את עצמנו מתפתחת בתקופה הראשונה של חיינו אפילו תוך כדי זה כשהיינו עוברים. מצבים בו האם הייתה חרדה מבולבלת כועסת מאוכזבת אמביוולנטית וגם מצבים של טראומה, מוות של אדם קרוב, מחלה, חרדה כלכלית קשה, חוסר אהבה עצמית של האם עצמה או יחסים רעועים עם האב, יוטמעו בנו כמו בחותמת וילוו אותנו כל חיינו ברמת החוויה.
גם כשנבין את זה שכלית, כמעט בלתי אפשרי לעשות תיקון שם דרך ההבנה, החשיבה או הידיעה, הרי אנו עברנו את זה כחוויה שהייתה בשבילנו אמת מוחלטת והיא טבועה בנו ברמת התא, כל תא בגוף שלנו זוכר את זה. מכיון שאנחנו מייצרים את המציאות שלנו לפי החוויה הפנימית שלנו אנחנו נזמן לחיינו את אותן חוויות והן יהפכו למציאות שלנו שרק תאשרר את מה שכבר מראש היה טבוע בתוכנו מלכתחילה ועכשיו יש לנו גם חוויות ממשיות שיוכיחו לנו ש״אלו הם החיים״ ״זה מי שאני״ וכך הלאה וכך הלאה... אנחנו נבנה אישיות שמבוססת על התכנים הפנימיים שלנו.
היכולת לאהוב את עצמנו, לתת לעצמנו נחמה כבוד חמלה ותמיכה - זה כמו שריר שאף פעם לא השתמשנו בו וכל מה שעשינו היה רק לחפות על זה בקומפנסציה על ידי דברים מבחוץ, אם זאת אהבה מבחוץ, אוכל, קניות, מין, אלכוהול, עבודה, אפילו להביא ילדים לעולם ממקום שהם ימלאו לך את החור הפנימי הזה.
מהי בעצם הבעיה? ככל שממלאים את זה מבחוץ כך הריקנות הפנימית גוברת. כשאנחנו מתעסקים בבחוץ הזה יש לפעמים הקלה רגעית מהחוסר אבל לאט לאט אנחנו מתרחקים מעצמנו ומתחושת הסיפוק האמתי מלחיות ולממש את מי שאנחנו. מה עושים? מנסיוני הרב הבנת הבעיה ברמה האינטלקטואלית אינה יכולה לתת פתרון. החותם של מה שעברנו נמצא בתוכנו כזיכרון אנרגטי ומשפיע לא רק על מצבנו הנפשי אלא גם על כל תא ותא בגופנו.
אין שום קשר בין ההבנה של המצב לבין היכולת האמתית שלנו לתת לעצמנו את אותה אהבה, אפשר להגיד שהדבר דומה למישהו שאינו יכול לעכל סידן - לא משנה כמה סידן יוכל הסידן לא יכנס ויטמע בתאים ולכן קודם כל צריך לטפל ולאפשר לתא לעכל את הסידן ברמה של תפקוד התא.
ההומאופתיה מטפלת בהסרת החסימות שלא מאפשרות לנו להטמיע בתוכנו גם דברים נפשיים וגם פיזיים לרפא את הסיבות ולא את התוצאות. מטרת הטיפול שאני דוגל בו זה להיות בפתרון ולא בבעיה.
אשמח לעזור לכם בכל שאלה שתרצו -
